החלטה בתיק רע"א 1488/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 24.1.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' נועם, כ' מוסק ו-מ' בר-עם) בע"א 27045-06-12, בגדרו נדחה ערעור המבקשת וערעור-שכנגד שהגישו המשיבות על פסק דינו מיום 22.4.2012 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ע' עבס) בת"א 9503/06, במסגרתו נתקבלה תביעת המבקשת לפיצוי על נזקי גוף שנגרמו לה. 

רקע והליכים קודמים

1.        ביום 22.4.2004 יצאה המבקשת מפתח ביתה בתחום שיפוטה של המשיבה 1, המועצה המקומית מודיעין עילית (להלן: המועצה). כשהיא בדרכה לעבר המדרכה, ברחבת הכניסה לבניין המגורים בו גרה, נתקלה המבקשת בצינורות השקיה שהיו מושלכים במקום. היא הסתבכה בצינורות, מעדה ונפלה ונחבלה בכל חלקי גופה, ובעיקר בידיה, פניה ורגליה. המבקשת תבעה את המועצה ואת המשיבה 2, המגן חברה לביטוח בע"מ, שהיתה במועד הרלבנטי מבטחת המועצה בפוליסת אחריות צד ג'. המשיבות שלחו הודעת צד ג' למשיבות הפורמאליות, החברה אשר היתה אחראית במועד הרלבנטי על תחזוקת שטחי הגינון של המועצה (להלן: חברת הגינון), ומבטחתה.

2.        בפסק דינו קבע בית משפט השלום, כי התאונה ארעה בהתאם לתיאור שנמסר על-ידי המבקשת. בית המשפט ציין, כי הראיות בתיק תומכות בגרסתה: עובר לתאונה התקשרה המבקשת מספר פעמים למועצה על מנת להתריע על דבר הצינורות המושלכים; עדותה של המבקשת היתה אמינה "ישירה ומשכנעת"; טופס ההודעה של המבקשת למוסד לביטוח לאומי כולל תיאור זהה של התאונה; נציג המועצה העיד כי היה במקום לאחר התאונה וכי התופעה של מעשי ונדליזם של ילדים המושכים את צינורות ההשקיה מן הגינות אל המדרכה מוכרת לו. נקבע, כי למועצה אחריות מושגית וקונקרטית כלפי המבקשת. המועצה, נקבע, לא גידרה את שטח הגינה ממנה נלקחו הצינורות; היא לא קיבעה את הצינורות לקרקע; היא לא שתלה צמחיה במקום והיא ידעה אודות מפגע הצינורות המושלכים ולא פעלה לסלקם. עם זאת, נקבע כי למבקשת אשם תורם בשיעור 50 אחוזים. זאת, נוכח עדות המבקשת לפיה היתה מודעת להימצאותם של הצינורות המושלכים. נקבע, כי המבקשת "למעשה פסעה בעיניים פקוחות אל מול פני הסכנה, שכאמור, היתה גלויה וידועה לה משך תקופה ממושכת". הודעת צד ג' שנשלחה לחברת הגינון ולמבטחת שלה נדחתה, שכן במועד הרלבנטי לא היתה עבודת גינון במקום כלל וכן הואיל ובהתאם להסכם ההתקשרות מול המועצה נדרש מחברת הגינון להגיע למקום רק לאחר פניית המועצה אליה, דבר שלא נעשה.

           באשר לשיעור הפיצויים, נקבע, תוך אימוץ מלא של חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, ד"ר ה' פטיש (להלן: המומחית), כי נכותה הרפואית של המבקשת עמדה על שיעור של 100 אחוזים לתקופה מסוימת, 20 אחוזים לתקופה נוספת, ו-10 אחוזים לצמיתות. יצוין, כי המבקשת ציינה בתצהירה שעבדה כסייעת לגננת וכי היא בעלת ידע נרחב בתפירה והתכוונה לעבוד כתופרת לאחר לידת ילדה. המומחית קבעה, כי להערכתה מסוגלת המבקשת לעסוק בהוראת תפירה, הגם שהמומחית ציינה שאינה מכירה כדבעי עבודה זו. עם זאת, צוין כי המבקשת לא היתה יכולה לעבוד כתופרת בעבודה הנמשכת על פני מספר שעות. הפסדי שכרה של המבקשת חושבו על סמך נתוני עבודתה בשנים 2002-2000 כסייעת לגננת, תוך דחיית טענתה שהתכוונה להתחיל לעבוד בתפירה, על-פי בסיס שכר של 3,050 ש"ח לחודש, ונכותה התפקודית הועמדה על שיעורי נכותה הרפואית. נפסקו למבקשת 126,350 ש"ח עבור הפסדי שכר לעבר, גריעה מכושר השתכרות והפסד הפרשות סוציאליות; פיצויים בסך 50,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני; ו-20,000 ש"ח עבור הוצאות רפואיות ועזרת הזולת מעבר לסכומים שקיבלה מן המוסד לביטוח לאומי. מהסכום הכולל הופחתה מחצית בגין אשם תורם וסכום הפיצויים הועמד על סך של 98,175 ש"ח. על פסק הדין ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. המשיבים הגישו ערעור-שכנגד הן כנגד המבקשת והן כנגד המשיבות הפורמאליות.

3.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואת הערעור-שכנגד (הערעור שכנגד בעניינם של המשיבים הפורמאליים נדחה במהלך הדיון בערעור בהחלטה נפרדת). נקבע, כי ממצאיו של בית משפט השלום מעוגנים היטב בחומר הראיות. בכל הנוגע לאשמה התורם של המבקשת, נקבע כי קביעתו של בית משפט השלום מתיישבת הן עם מודעותה של המבקשת לקיומם של הצינורות והן מכך ש"עולה מהתמונות [שהוצגו לבית המשפט], כי מי שהלך במדרכה היה אמור להבחין בבירור בצינורות". באשר לשיעור הפיצויים נקבע, כי נוכח דחיית הטענות לפיה המבקשת התכוונה לפתוח בקריירה של מורה לתפירה, לא עבדה כתופרת בסמוך לתאונה וקביעת המומחית לפיה המבקשת מסוגלת לעסוק בהוראת תפירה, הרי שבדין הללו חושבו על בסיס נתוני שכרה כסייעת לגננת ולא כמורה לתפירה. כן נקבע, כי הסכום שנפסק כפיצוי בגין עזרת הזולת הוא סביר. על פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

4.        בבקשה נטען, כי מקרה זה הוא מן המקרים בהם נגרם למבקש עיוות דין כה חריף עד שהוא מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. נטען, כי בפתח הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי הציע בית המשפט, באופן לא פורמאלי, הצעה לפיה לסכום הפיצוי יוספו 40 אחוזים מהסכום שנפסק על-ידי בית משפט השלום, וכי בשל סירוב המבקשת להצעה זו נוצרה לה ולבא-כוחה התחושה לפיה "דחיית הערעור של המבקשת הינה עונש על סירובה של המבקשת לקבל את הצעת בית המשפט". לגוף העניין נטען, כי ההלכה הפסוקה קובעת ששכרה של המבקשת צריך היה להיות מחושב על בסיס השכר הממוצע במשק, וכי המבקשת לא ידעה אודות הצינורות לפני האירוע ולכן אין לייחס לה אשם תורם.

דיון והכרעה

5.        לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל, החורגת מד' אמותיהם של הצדדים בהליך או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין או אי צדק (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 7200/12 דקר נ' לאונרד, בפסקה 6 (13.11.2012)). הבקשה, בסופו של יום, נטועה ב-ד' אמותיה של המחלוקת בין הצדדים, ואין היא מעוררת כל שאלה בעלת היבט כללי או עקרוני. הגם שתוצאות הכרעת בתי המשפט קמא לעניין האשם התורם ובסיס השכר אינן קלות עבור המבקשת לסברתה, איני סבור כי נגרם עיוות דין, ודאי לא כזה המצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ברי כי האפשרות שערכאת הערעור היתה מגיעה לתוצאה שונה ברכיב זה או אחר אינה עילה לקבלת ערעור, קל וחומר שאינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

6.        מעבר לצורך יצוין, כי המבקשת עצמה העידה שהתקשרה למועצה, פעמיים, על מנת להתריע אודות הסכנה (פרוטוקול בית משפט השלום, בעמ' 8 ובעמ' 9) כך שהיתה מודעת היטב לקיום הצינורות, למפגע שהם מהווים, ולצורך להיזהר מהם. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע, כי ההולך במדרכה "אמור להבחין בבירור בצינורות". זוהי קביעה עובדתית מובהקת של ערכאה שהתרשמה ישירות מתמונות זירת התאונה והיא מבוססת היטב. משכך, בדין נקבע שלמבקשת אשם תורם ואיני סבור ששיעור האשם התורם שנקבע הוא בלתי סביר, ובוודאי שאינו חורג מהסביר במידה שתצדיק התערבות.

           באשר לקביעה בנוגע לבסיס השכר, הרי שלא נראה שבית משפט השלום פעל שלא כהלכה. ככלל, השכר אותו השתכר נפגע ערב הפגיעה הוא הבסיס לחישוב שכרו גם לעתיד, בהעדר ראיות לקביעה אחרת (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 58 (מהדורה חמישית, 2003)). טענתה העיקרית של המבקשת בעניין זה היא שיש לקבוע את שכרה לא כסייעת לגננת, אלא כמורה לתפירה. ואולם, עובר לתאונה לא עבדה המבקשת ככזו (למעט למשך כ-23 שעות בחודשים ינואר ופברואר 2003, שלאחריהם הופסקה עבודתה בתפירה). בנוסף, חוות דעת המומחית קבעה, כי אין מניעה שתעסוק במקצוע זה בעתיד. בנסיבות אלה, נראה שבדין פנה בית המשפט לנתון הרלבנטי - עבודתה כסייעת.

7.        לבסוף, באשר לטענה לפיה פסיקת בית המשפט המחוזי היא "ענישה" כביכול על סירובה של המבקשת להצעת בית המשפט, הרי שיש לדחות טענה זו מכל וכל, בעיקר מהטעם שלא ניתן לגלות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טעות בישום הדין, ומכאן גם שאין כל יסוד למסקנה כי פסק דין זה קיפח את המבקשת.

           פעמים רבות מעלה בית המשפט באופן לא פורמאלי הצעות שונות למתדיינים בפניו. לא אחת הצעות אלה מוצעות לפנים משורת הדין. כך, למשל, יהיו מקרים בהם קיים ספק אם התערבות בפסיקת פיצויים תהא מוצדקת על-פי כללי ההתערבות שעל-פי דין, או שעל כף המאזניים עומדים שיקולים שונים שעדיין לא הוכרע בהם, ומוצע לצדדים להגיע לתוצאה מוסכמת, גם אם בסופו של יום, לאחר שיקול נוסף ובפסיקה על-פי דין, הפסק לא בהכרח יהא תואם את המוצע. כל צד עורך את חישוביו ו"קונה" את סיכוניו. מובן שבעל דין רשאי לסרב להצעת בית המשפט (או לקבלה). ברם, שעה שבית המשפט נדרש להכריע במחלוקת, שורת הדין היא זו שמכתיבה את התוצאה. מה שניתן היה "לשקלל" במסגרת הצעת פשרה, לא בהכרח יהא ישים וראוי בפסיקה על-פי דין. בית המשפט אינו "נוקם" או מתנכל לאלו שאינם נענים להצעותיו, אלא מכריע בהתאם לדין. כך, כפי שנוכחנו, ארע אף במקרה דנא. בית המשפט, כך נטען, הציע הצעה. המבקשת סירבה להצעה. בית המשפט נאלץ אפוא להכריע במחלוקת. הכרעה זו, בניגוד להצעה הנטענת, מחויבת לשורת הדין וכך נעשה. כאמור, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את הערעור ואת הערעור שכנגד. בדחותה את הצעת בית המשפט, המבקשת בהכרח לקחה את הסיכון שערעורה יידחה (כמו גם את האפשרות הגרועה עוד יותר, שלמזלה לא התממשה, שהערעור שכנגד יתקבל, ולו בחלקו), ויש לקוות ולהניח שבא כוחה הבהיר לה זאת כשנשקלה הצעת בית המשפט. המעט שניתן לומר על ערעור המבקשת בבית המשפט המחוזי הוא, שהאפשרות שערעור זה יידחה לא היתה בלתי סבירה, והמבקשת היתה חייבת לקחת זאת בחשבון כששקלה את שהוצע לה. תחושתה ותחושת בא-כוחה לפיה פסיקת בית המשפט היא "עונש" בגין כך אינה במקומה, בלשון המעטה.

8.        נוכח האמור לעיל דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.

           ניתנה היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ג (‏3.7.2013).